צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  אורחים לרגע

פיקי איש-שלום 03/07/2018

עין עקב, לאחר הזריחה. באנו מעט מאוחר, שלא לטרוד את מנוחת החיות. אנו לא יותר מאורחים לרגע בביתן. בשש וחצי בבוקר ניתן רק לדמיין את מצוק הצינים מחליף צבעיו ככל שהשמש עולה, משחור עמוק באפלולית הלילה, דרך אדום כבד של שעות השחר המוקדמות וכלה בלבן הבוהק עד כאב, שילווה אותנו בשעות הקרובות.

 

אבנר רינות, גד ירון ואני נכנסים בלאט אל הקניון של עין עקב. אין ספור פעמים עשיתי דרכי רגלית מהמדרשה ועד לכאן. הרגלים כבר מכירות מעצמן את השבילים וגומאות את הדרך הקצרה שעוד נותרה עד למעיין, כאילו לא חלפו למעלה משלושים שנים מאז ימי בית הספר. אנחנו מתיישבים באחת הפינות המשקיפות היטב על שלולית מקומית והוורדיות מגיעות, מנתרות בחשש אל סף המים ולוגמות במהירות רהויה, לפני שנעלמות לבלי שוב אל המדבר. היה וורוד לרגע ואיננו עוד. גם חצוצרן מדבר אחד מציץ, מוסיף מעט צבע למדבר הדהוי ונעלם. עכשיו אנחנו כבר לבד, מלבד שחור-זנב תורן, שבינו לבין ביישנות וחשש אין ולא כלום. בדקות הקרובות קריאותיו יתווכו ביננו לבין דומיית הצייה ואז יצטרפו גם טריסטרמיות, ששריקותיהן תשמנה קץ לדומייה הברוכה.

 

 

גד                                   אבנר

 

מעלינו נישא מצוק הצינים, קיר קירטון רם ולבן. בלבו פועם בז שחור, מבטו חד, תר את סביבתו, אולי אחר ארוחת בוקר. הבז פורש כנפיים ומפגין את האקרובטיות הידועה שלו במרדף אחר סיס חוורוור, שטעה לכיוונו. לא, הבז עוד לא רעב ולאחר הרף של שנייה הוא נוטש את המרדף באדישות מופגנת. השובע שלי לבז השחור בא על סיפוקו החלקי בלבד. הרעבון הצפרי הרי גובל בגרגרנות ידועה: לעולם לא ידע די.

 

אנחנו נפרדים מעין עקב ועושים דרכינו למפל. שם, בז צוקים, תער שמיימי, מגיח מצפון, רב הוד והדר. בין טופריו שוכן לבטח טרף, אולי הסיס שחמק קודם לכן מהבז השחור. חשב האומלל שקנה לעצמו מרווח נשימה, אך מרווח שכזה לעולם אינו בנמצא בעולם החי. הבז נוחת על אחת משיני הסלע ובדקות הקרובות, נמרטות נוצות ונחשף הבשר המת. בז הצוקים משקיע את מקורו האנקולי אל תוכה של הציפור ומשביע רעבונו. מקורו נצבע באדום דם, כמו המצוק מוקדם יותר, עם בוא השחר.

מספר נשרים ורחמים מקיצים בקצבם הם, ממתינים בשעמום על המדרונות והצוקים לאוויר שיתחמם ויישאם מעלה, אל ארוחתם שלהם, שוודאי תהיה גדולה מזו של הבז. כשעולים הנשרים על זרמי האוויר החם, מתגלים ממדיהם במלואם. גם הצוואר הקרח שלהם לא יסתיר את חינם (והחן הרי הוא בעיני המתבונן ומה אעשה שצפר אני ואהבתי עיוורת?)

תם זמננו, הרגליים מחזירות אותי אל המכונית של גד ומשם למכוניתי. היא כבר תחזיר אותי הביתה, למשפחתי. המדבר ישאר במקומו.

 
צילום: אבנר רינות
 
 
 
שחור זנב      צילום: גד ירון

פוסטים קשורים

  • One Shot
    placeholder for shorten post content
    15/06/2018
land marks