צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  טרמינל ז'ה טם

פיקי איש-שלום 31/08/2018

כולם נשא הרוח, להפלגה באילת, לבקש יסעורון חדש ואני בדד, בדד נשארתי, בלי כנפי שכינה.

מחופמאים צריך הפסקה (גם אם קצרה) והתחליף הטוב ביותר להפלגה הוא כמובן טיסה ואם לא טיסה, אז לפחות ביקור בשדה התעופה, לא? ובכלל מאז שנפלתי בטעות על תוכי סנגלי ליד הבית, נותר קוניור שחור-ראש אחרון התוכיים שפלשו לארצנו וטרם פלשו אל רשימותיי. הוא אמור להיות בשדה התעופה ושדה התעופה קרוב ויום שישי קצר והמלאכה מרובה וטיק הוא טיק הוא טיק. הוא גם סוג של צפרות עיוורת לשאלות של זהות: פולש או ילידי, כובש או נכבש, נקבה או זכר, צעיר או בוגר. עבור הטיק כולם היו בניו. גם הקוניור.

 

אז ביקור קצרצר בשדה התעופה ואולי אשלים את הרשימה המתארכת והולכת של תוכיי ארץ-ישראל. כבר ארבעה מינים בה יש וחשרת תוכיים רבים עוד מאיימת לפלוש למערכת האקולוגית הטרופה שלה, כברת ארץ אומללה שכמותך.

ביום שלישי האחרון עשיתי מאמץ ראשוני ומאוד לא רציני לאתר קוניור בשדה התעופה, בינות המטוסים, המיינות, התיירים, הדררות, עובדי השדה והתוכים הנזיריים. חזרנו ממעגן מיכאל, מיכה ואני. השיחה כרגיל התגלגלה לכאן ולשם ונושא הקוניור עלה. בהחלטה ספונטנית של רגע, שינינו מסלול ועייפים להפליא הגענו לשדה התעופה. אבל מיכה נותר במזגן והתייחס למשימה כאל בדיחה ועם בדיחות ומזגנים לא מבקיעים לייפרים. אז החלטתי לחזור ביום שישי בבוקר, מצויד בנחישות צפרית, מודיעין מוצק ותוכנית פרטנית, שהתיישבה היטב בראשי: הגעה מוקדמת אל החנייה לטווח קצר של טרמינל 1 וסיור בשדרות התמרים עד לאזור החזרת הרכבים השכורים. ומכיוון שאני קמצן חסר תקנה אז מוקצות לי חמש עשרה דקות, אף לא דקה יותר, לאתר קוניור, לצלם ולצאת בלי לשלם על חנייה. גאוני וקמצני כאחד.

 

 

 

 

פגם אחד מובנה בתוכנית הגאונית הזו. נתב"ג הוא אחד משדות התעופה המאובטחים בעולם ויש בו יותר מאבטחים מקוניורים, אולי גם יותר מדררות. איכשהו צריך יהיה שלא לעורר את חשדם של המאבטחים. לא רוצה יד מסוקסת על כתפי המידלדלת, יד שמשמעה אובדן חירות זמני, פספוס של לייפר וגרוע לא פחות, תשלום על חנייה. אבל איך לעזאזל ניתן שלא לעורר חשד כאשר אני מסייר באזור מאובטח, נושא משקפת על צוואר, מצלמה על כתף ונועץ מבט פולשני כאן ובולשני שם, כמו הייתי מרגל חבר בחוג הסילון, או אולי טרוריסט על? שאלה קשה וללא מענה. אצטרך לסמוך על אלת הצפרים, פורטונה שלא תמיד מסבירה לי פנים. הפעם היא תספק לי מזל, האלה. אולי. לי לא נותר אלא להגיע מוקדם, להחנות, להכות מהר בלייפר בעודו חם ולעוף מכאן ללא מעצר מיותר.

 

יום הע', שעת הש'. 0630 האוטו עוצר בחריקת בלמים, אני מאפס שעון, יוצא אל המולה של דררות, תוכים נזיריים, מיינות ומאבטח אחד רדום שלוגם קפה. חומק בלאט בין הצללים המתקצרים, מאגף מימין, עוקף משמאל, חרב התשלום המתהפכת מעל ראשי תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק, אגלי זיעה גולשים במורד מצחי, הלב בחזי הולם ומאיים להזעיק מאבטחים ולהפליש ציפורים. אני חומק מחטפית חשדנית אחת, שולח מבט לאחור, נועץ מבטים בצדדים, מבצע פירואט לפנים, מחליק עד לשדרה הבאה ומאתר קוניור אדיש על אחד התמרים. אפילו לכרסם בתמרים הוא לא מואיל, סתם עומד לו קוניור ורואה ירגזי קטן נמלט לא דרך דמעה שקופה. אני מצלם שלוש תמונות לתיעוד ונעלם כל עוד רוחי בי. מותיר מאחורי אבק ושובל של מאבטחים ניעורים.

 

ביצוע מהיר ונקי. תיק-תק טיק. מרגש או מפעים? לא במיוחד. ובכל זאת קוניור מונח חי ברשימות חיי. הללויה.

(אז זהו, שלא. כמו בכל תכנית גאונית, כמעט כל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש. חנייה לא הייתה וגם אם את המאבטחים (ואת פורטונה) אני כלל לא מעניין, לאחר שעתיים ומחצה אני יכול להעיד די בבטחה, שבשדה התעופה קוניורים כבר אין).

פוסטים קשורים

  • פצעי בגרות
    placeholder for shorten post content
    28/08/2018
  • בלבן, כהן, מנדל, פורד קופולה... ואני
    placeholder for shorten post content
    24/08/2018
  • עש לילה
    placeholder for shorten post content
    19/08/2018
  • צפרות גנובה
    placeholder for shorten post content
    17/08/2018
  • ספינת מדבר
    placeholder for shorten post content
    14/08/2018
  • חופמאים
    placeholder for shorten post content
    10/08/2018
  • זריחה
    placeholder for shorten post content
    04/08/2018
  • מיכה
    placeholder for shorten post content
    31/07/2018
land marks