צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  אל קצה צוק פלמחים

פיקי איש-שלום 23/11/2018

 

 

את היום הזה אני אגמור בהסתכלות, זה בטוח, והפסיכיאטר יביט בי במבט, שהוא נוקב וחומל באחת ואני אוֹמַר "תראה, אני צפר", כאילו להיות צפר זו אינדיקציה לשפיות, או הסבר סביר לכך שאני רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור ומחייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך. והוא יתעקש וישאל איך הגעתי אל החוף ביום של סופה כזו ומה עשיתי שם כשהצוות של מג"ב אסף אותי והאם לא פחדתי מדלקת ריאות, ומה בכלל חשבתי לעצמי? ואני אתחיל בסיפור ההיקסמות שלי בגיל שתים עשרה מהמעופפות המנוצות הללו ואיך מי שנשבה במבטם הקט והנועז של הסבכיים, בזיק הזה שבעיניהם, כבר לא יוכל יותר להיגמל מזה, אבל הוא פסיכיאטר ולא פסיכולוג ואין לו את כל הזמן שבעולם והוא מחזיר אותי לבוקר הזה ואל המחשבות שלי, אם בכלל היו לי כאלה, ואני מנער לרגע את ראשי, מנסה להתנער מהרטיבות והקור ולהתמקד, ואני נזכר בשעון המעורר, מוקדם מוקדם בבוקר.

 

אני נזכר גם בעננים וברוחות ובגשם, שליוו אותי בנסיעה אל חוף פלמחים, אל התל שלי, תל יבנה-ים, מוכה הרוח והסער, שם אני תמיד מציב את עצמי ונוטע את הטלסקופ, בְּבוֹאָן של הרוח המכה והתקווה ליסעור. היום הגשם חזק מתמיד וחודר מבעד לשכבות, שאמורות להיות אטימות בפניו. אני נרטב, אך עיני נעוצה בטלסקופ, מבטי סורק מצפון לדרום ובחזרה, מעומק הים ועד אל קרוב יותר לחוף. הלוך ושוב, הלוך ושוב. אבל היום יש רק גשם וקור ורוח אין ובלעדיה לא באים עופות ים מעניינים. רק מעט מאוד שחפים יש, קורמורן תורן ותו לא.

תחושת הזמן אובדת ומתישהו, בין נצח אחד למשנהו, עוצר לידי צוות מג"ב. הם שואלים ומתעניינים, ואני, גופי בקהות חושים, ראשי קצת מבולבל, לא ממש עונה לעניין ומבטי דבוק לעינית הטלסקופ, עוד מקווה לראות ציפור קטנה כהה, רוקדת עלי גל, רגליה טופפות, נוגעות לא נוגעות. אבל הם עקשניים וקוטפים אותי מהחוף אל הניידת, מכסים אותי בשמיכה, דווקא די נחמדים הם, דואגים, אבל כל כך רציתי עוד לראות יסעורון. אני כעוס.

 

נסיעה קצרה ומטושטשת והם פורקים אותי בחדר הזה, הסגור. אני רועד מקור ומרטיבות, אצבעותי מכווצות, לא ממש מרגישות את העט, שבאמצעותה אני מנסה לתעד את התצפית, לפני שאשכח איזה שחף עף ומתי. הדוקטור נכנס, הוא פסיכיאטר, אני אבין בקרוב משאלותיו. הוא מלווה במאבטח אימתני, אבל האימתני עסוק בעיקר בנייד שלו, ואני נותר חשוף לשאלות החודרניות. אני מנסה להצדיק את עצמי וגם מסביר לו שאני לא יחיד, שבטח היו עוד הרבה כמוני, מפוזרים על חוף הים היום. הוא מרים לרגע את מבטו מצג המחשב, אליו הוא מקליד ללא הרף, ושואל: "כמה בדיוק זה הרבה?" ואני נסוג ומודה, שאני לא ממש יודע ולא בגלל שלא היו כמוני בחוף, בטח שהיו, באמת שהיו, אלא סתם כי אני לא ממש חזק במספרים, עוד מבית הספר אני כזה.

הוא מהנהן וכותב משהו במחשב ומטלפן לאנשהו ומישהו בא, מחייך אליי בנעימות ועוזר לי להחליף לפיג'מה חמה ויבשה. הוא לוקח לי את המצלמה כי אסור לצלם פה ואני מוותר עליה, ממילא אני לא ממש צלם, אבל למשקפת אני נצמד כמו טובע אל סירת הצלה והאיש מסכים לי.

 

מבעד לחלון הרחב והמרושת אני רואה שני נחליאלים רטובים נוחתים על הדשא, מחפשים כמוני מקלט מהסערה. השקט מסביב מעמיק ואני צופה בם במשקפת, לוגם אותם לרוויה. אני שומע את השער נסגר במרחקים. חבטה עמומה. תחושה טובה מתפשטת. אולי, אולי עוד יש בי תקווה.

(למזלי ערד בן-דוד הגיע לצפר איתי בחוף וחילץ אותי לפני בוא מג"ב, ההסתכלות והאישפוז. היתר, במיוחד חוף הים, הגשם, האין ציפורים והיש תקווה, אמת כמעט לאמיתה)

 

פוסטים קשורים

  • צִיפּוּר ללא צפרות
    placeholder for shorten post content
    18/11/2018
  • צפרות בנעלי בית
    placeholder for shorten post content
    16/11/2018
  • גן הפסלים
    placeholder for shorten post content
    09/11/2018
  • עיטור גבורה
    placeholder for shorten post content
    06/11/2018
  • צפרות מטווח אפס
    placeholder for shorten post content
    02/11/2018
  • יום הבוחר
    placeholder for shorten post content
    30/10/2018
  • ג'ולייט זהובת-גחון
    placeholder for shorten post content
    26/10/2018
  • שעת הסלעית
    placeholder for shorten post content
    23/10/2018
land marks