צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  קפה אצל ברטה

פיקי איש-שלום 17/12/2018

מצויד בהבטחה של דודי קוטר, איש רציני לכל הדעות, שאצליח לראותה בניסיון השלישי ולפות בתשוקה בלתי תבונית בעליל, אני מוצא עצמי שוב בחולה. עוד פעם אני ניצב מול הגרוטאה האדומה. ברקע יש גם בגידה בסדר גודל שייקספיריאני, פרטיה צפונים בליבי. גנוזה גם ההבנה שהייתי עושה לשניהם בדיוק את אותו הדבר, כי מעטות הן ההזדמנויות לעלות לחולה וכי כה אמר ניטשה: אין בצפרות מקום למצפון, גם לא למוסר של עבדים.

 

       

 

אז שוב אני ניצב מול הגרוטאה האדומה, נבגד ובוגד, לא ממש זוכר כיצד הגעתי עד הלום, אם כי ברור לי כי סקוטי לא שיגר אותי צפונה בקרנו. אז כנראה שנהגתי לכאן. אבל אני לא זוכר נסיעה, גם לא נהיגה, רק תחושת מועקה כבדה, שמלווה אותי ימים רבים כל כך. אני נועץ את החצובה בקרקע, נחוש לצומוד צפרי. לא אזוז מפה עד שאראה אותה. בי נשבעתי. מסביב לי ערפל לבן וסער עגורים הומה. רק הלמות ליבי בוקעת את קול העגורים, ואני סוקר את יער רגליהם וסוקר שוב ושוב. בין לבין גם בוחן את הגרוטאה האדומה, אולי תתאים לי למגורים זמניים, כשקטי תתייאש ותחליט לזרוק אותי מהבית. גם זה עוד יקרה.

 

הדקות כנראה נוקפות להן ואני מותך אלי טלסקופ, אני והוא כבר יחידה אחת. אני מותך גם אל ייאוש תהומי, שמעמיק ככל שחותר השעון קדימה. לא עוד כישלון, אנא לא עוד כישלון, באמת שלא אעמוד בזה. ואז משהו כנראה נענה לי ומערפילי חושיי אני מבחין בתנועה, בגוף גוצי בשחור ובלבן. הברנטה עולה מהתעלה, כמו ונוס מהרחצה, מנערת נוצותיה, פונה אליי ואני רואה, שהיא מתכוונת לחייך אליי בעליצות חיננית, לגעגע לי, העולה אליה לרגל, לגעגע לי לשלום. אבל אני עוד זועם עליה ומבטי מצמית אותה והיא נאלמת דום. נעלבת, היא מפנה אליי את זנבה, מהדסת ונעלמת לה אל תוך יער הרגליים.

 

 

זהו, תמה הפגישה. בדרך החוצה יושביה של קולנועית מציעים לי טרמפ ובניגוד להרגלי, אני נעתר, עולה עליה ותשוש אני קורס, פְּשׁוּט איברים. משתחררת בי מועקת ימים רבים. הנסיעה קצרה ובסופה אני מגיע למכונית. כן, מסתבר שנהגתי לכאן, שוב נהגתי עד לכאן. יש לי דרך ארוכה הביתה ומהרדיו, עוד בכביש הגישה של החולה, בוקע קולו של יגאל בשן, כמו עולה מהאוב. הוא שר, אולי במיוחד עבורי את "קפה אצל ברנטה". גם המתים לי לועגים. מגיע לי. ברנטה לבנת-לחי יש, אך שפיות אין ואין. לא הרווחתי כאן את שפיותי מחדש, אולי אף להיפך. את מעט שרידיה, שעוד נותרו לי, איבדתי היום, גם אם אכן הרווחתי מעט פְּנִיּוּת רגשית לעסוק במספר נושאים לא פתורים, כמו משפחה, עבודה וגיבתון לבן-כיפה.

 

 

 

 

פוסטים קשורים

  • שחפים
    placeholder for shorten post content
    14/12/2018
  • בת שבע (כמעט)
    placeholder for shorten post content
    08/12/2018
  • קר בחולה...
    placeholder for shorten post content
    06/12/2018
  • ציפרלקס
    placeholder for shorten post content
    30/11/2018
  • אנרגיות של טוויץ'
    placeholder for shorten post content
    27/11/2018
  • אל קצה צוק פלמחים
    placeholder for shorten post content
    23/11/2018
  • צִיפּוּר ללא צפרות
    placeholder for shorten post content
    18/11/2018
  • צפרות בנעלי בית
    placeholder for shorten post content
    16/11/2018
land marks