צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  עמוס

פיקי איש-שלום 29/12/2018

באיחור לא צפרי של עשרים וארבע שעות, אני שם פעמיי אל חוף פלמחים, לטעום ממעט שיירי הסופה, שאולי עוד נותרו עימנו. בעשרים וארבע השעות הללו, הוספתי חורפי לרשימת מיני החצר, עמוס עוז נפרד מאיתנו, הלך אל עולמו, והטלפון הנייד שלי עדכן לעצמו את מערכת ההפעלה ועתה הוא מעט נוצץ יותר. גם שמעתי את אריאל זילבר שר אגדה יפנית וכמו בכל פעם, שאני שומע אותו שר את השיר הזה, אני נזרק אחורה בזמן, אל ההופעה הכי מטורללת, הכי מפתיעה, הכי מצמררת, שחוויתי בחיי.

 

אבל עכשיו אני כבר בתל שלי, תל יבנה-ים, הטלסקופ כמעט ונועץ עצמו בעמדתו, כל כך רגיל הוא למקום והגוף שלי נרעד, יודע את שצפוי לו בשעתיים הקרובות, במיוחד עתה כשהסופה מחליטה לחזור ולהמטיר את גשמיה הקרים על החוף. אני מכין עצמי לאתגר השחפים הגדול ומקווה למיני טובין מנוצים נוספים, שהסופה אמורה לדחוף אל החוף. אולי כבר תגיע סולה צפונית, נדמה לי שעוד לא נצפתה ולו אחת בחורף הזה, חורף מוזר, הכל בו מצוי באיחור לא ציפורי.

 

את פניי מקבלים קורמורנים גדולים, חלקם עפים, חלקם שוחים ושולים דגים, מסתבכים הם עם השחפים הרעבים, שעטים עליהם ומנסים לגזול את שללם. יש בים כמה שחפים ארמניים, צהוב-רגל אחד, סיבירי או שניים, בלטי ומספר כוזריים. גם אגמים וצרי-מקור וכרגיל גם המון בלתי מזוהים. דרורי התל, רטובים מתמיד, באים לברכני לשלום, כנראה מבקשים הם מזון. הפרפור המקומי, מרפרף בכנפיו, ניצב יציב בנקודתו מעל לים, עוד מעט יצלול אל דג מזדמן. מעבר לו אני רואה שני שחיינים. משוגעים לגמרי אלה.

 

בזמנים המתים אני, רטוב לא פחות מעופות הים והדרורים, כמה גשם יורד פה, חושב על תחנות חייו של עמוס עוז, ירושלים של ילדותו וחולדה של בחרותו ואיך תמיד איחרתיו בכמה עשורים, במיוחד בחולדה, קיוויתי לראותו, אולי את בלוריתו, אבל איחרתי, הוא לא גר כאן יותר. גם כשנטלי פורטמן צילמה את "סיפור על אהבה וחושך" לא ראיתי אותו, גם לא אותה. ואיך בביקור השנתי בתל-קריות, כל מרץ, בעיצומה של נדידת האביב, לאחר תום התצפית אנו חולפים ברחובות ערד ומגניבים מבט, אולי הוא בדיוק ירד למכולת או משהו כזה. לא עוד.

ואז חופית קטנה, שחולפת מהר מול התל, מקיצה אותי משרעפיי, לרגע אני מדמה אותה ליסעורון, לבי מחסיר לשווא פעימה וקבוצת מריות, חותרת דרומה בכנפיה, נדמית לי כמרגונים, אך הם לא. נראה כי נותרו כאן רק קורמורנים ושחפים, אך אז מתוך האפור של מפגש האופק והים בוקעת סולה צפונית צעירה, חולפת מולי במעופה המהיר, גופה כמעט נושק לגל, כל כך נמוך היא עפה, מופיעה ונעלמת לה בדרום. כך זה בתצפית ים, מתמצה היא בשבריר של חליפה מפעימה.

נדמה לי שזו סולה ראשונה לחורף הזה, חורף מוזר, הכל בו כל כך מאוחר, חוץ מהפרידות שבו. הן תמיד מקדימות את זמנן.

פוסטים קשורים

  • רואי העפרונים
    placeholder for shorten post content
    25/12/2018
  • השתקפות
    placeholder for shorten post content
    21/12/2018
  • קפה אצל ברטה
    placeholder for shorten post content
    17/12/2018
  • שחפים
    placeholder for shorten post content
    14/12/2018
  • בת שבע (כמעט)
    placeholder for shorten post content
    08/12/2018
  • קר בחולה...
    placeholder for shorten post content
    06/12/2018
  • ציפרלקס
    placeholder for shorten post content
    30/11/2018
  • אנרגיות של טוויץ'
    placeholder for shorten post content
    27/11/2018
land marks