מחברות ישנות לא משקרות -  פעם היו כאן המון שלווים

הדבר שהכניס אותי הכי חזק לתחום הצפרות היה סקר כפר קאסם. סקר כפר קאסם היה הסקר הראשון שבו נספרו העופות הדואים החולפים בישראל בסתיו. בקרוב אקדיש את אחת מהרשימות שלי לסקרי הנדידה: היה לו תפקיד מכריע בידע שיש לנו היום על נדידת העופות הדואים בסתיו, ולא פחות מזה - היה לו תפקיד מכריע בהקמת קהילת הצפרות בישראל.

לשמחתי אפשר לומר שבגדול, מספר העופות הדורסים, השקנאים והחסידות, לא קטן מאז תחילת הספירה בסוף שנות ה-70 ועד היום. אבל יש סיפור אחד שעבר מתחת לראדר של כל מי שהיה שם בימים ההם. 

אחת החוויות החזקות של כל הסוקרים היו להקות גדולות מאוד, לעיתים של מאות רבות, של שדמיות שחורות-כנף.

השדמית שחורת-הכנף היא האחות היותר נדירה של שדמית השדות (אדומת-הכנף), היא מקננת בדרום מזרח אירופה ודרום מערב אסיה ובחורף נודדת לאזורים הטרופיים של אפריקה.

היא מוגדרת על סף סכנת הכחדה, כלומר - האוכלוסייה בירידה אבל לא ירידה שמצדיקה את הכללתה כמין בסכנת הכחדה. 

בחזרה ללהקות הגדולות שהזכרתי, אז זהו כבר אין להקות גדולות, כבר שנים שלא רואים להקות גדולות כפי שראינו בימים היפים של כפר קאסם בשנות ה-80. 

שדמיות שחורות-כנף    ציור: זאב לבינג'ר - סתיו 2019

בספרו The Birds of Israel כותב הדורם שיריחי שהשדמית שחורת-הכנף היא חולפת שכיחה למדי בסתיו ונדירה יותר באביב.

נודדי הסתיו הראשונים מופיעים כבר בסוף אוגוסט, ימי השיא הם בין ה- 13 ל-25 לספטמבר ואת המאספים ניתן לראות עד לשבוע השני של חודש נובמבר.

הדורם מציין שבין השנים 1981 - 1987 מספרי השדמיות שחורות-הכנף שחלפו מעל עמדות סקר כפר קאסם נעו בין 595 ועד 4,867 פרטים בשנה (עמדות הסקר פעלו בין הראשון לספטמבר ועד ל-15 לאוקטובר).

ב-22 לספטמבר 1983 נספרו בעמדות הסקר 1,707 שדמיות שחורות-כנף.

הלהקות הגדולות ביותר תועדו ב-13 לספטמבר 1986 עם 900 פרטים ובאותו תאריך בשנה שלאחר מכן - 700 פרטים.

התצפיות בכפר קאסם, ביחד עם תצפיות נוספות הראו שמין זה נודד בחזית רחבה, כ-11 קילומטרים ושרוב הלהקות חולפות בגובה רב, עם מינימום עצירות, אם בכלל.

לאן הן נעלמו? אני לא בטוח. אני רק יכול להעריך שאוכלוסייה מסויימת באזור מסוים שנהגה לנדוד דרך ישראל נכחדה, אחרת אין לי הסבר טוב להיעלמות המוזרה של השדמיות.

חבל לי שצפרים צעירים או צפרים שהתחילו לצפר שנים מאוחר יותר, לא זכו לחוויה המיוחדת הזו.

למיני הסנוניות הנודדים והמקננים בישראל לא נשקפת סכנה, בינתיים. סנונית הרפתות נפוצה עדיין ולכן הפעם אני לא כותב על ציפור שנעלמת מהנוף אלא על אחת מחוויות העבר שהותירו בי רושם גדול, זיכרון שמלווה אותי מאז ועד היום.

קצת רקע: בישראל 6 מיני סנוניות וכולן, למעט כוכית גדות, מקננות בישראל. חלקן יציבות וחלקן מקייצות ויש גם אוכלוסייה חורפת של סנונית רפתות.

סנונית הרפתות, כוכית הגדות וטסית הבתים הם גם מינים נודדים ואני מעריך שמיליוני סנוניות רפתות חולפות אותנו באביב ובסתיו. גם הכוכיות והטסיות נודדות דרך ישראל במספרים יפים, אבל אין מה להשוות.

במחצבה ישנה, באזור מושב ברקת הסמוך לנמל התעופה בן גוריון, שגשגה בעבר חישת קנים גדולה מאוד, בזכות מי התהום שהצטברו בקרקעית המחצבה.

חישת הקנים היוותה במשך כמה שנים בחצי השני של שנות ה-80 אתר לינה ענק למיני סנוניות נודדים כשהמין העיקרי היה, כצפוי, סנונית רפתות.

לינת הסנוניות במחצבת ברקת היא ללא ספק מהחוויות שבגללן אני עד היום בעולם הצפרות.

ציור - זאב לבינג'ר

ספירה של סנוניות המתכנסות ללינה היא משימה בלתי אפשרית - במיוחד אם מדובר בהתכנסות המונית כמו זו שהייתה במחצבת ברקת. המחזה של מאות אלפי סנוניות מעופפות יחד כענן ענק לפנות ערב ואז, ממש לפני החשיכה, כולן יחד צוללות בבת אחת אל הקנים, היה חוויה בלתי נשכחת. ולא פחות מזה התרוממות הבוקר המרשימה, שבתוך דקות ספורות כל הסנוניות ממריאות מהקנים ונעלמות להמשך הנדידה. 

המראה של קנים קורסים ממשקלן של אלפי הסנוניות - וואו איזו תמונה. מאז ראיתי לא מעט לינות של סנוניות בחישות קנים, במקומות רבים בארץ, אבל לינת הסנוניות הענקית של ברקת הייתה חוויה ייחודית שאיננה עוד. וחבל.

כבר כמה שנים שבלב שלי יש פינה מיוחד לתור המצוי. למה? לא יודע… בעצם אני כן יודע.

לתור המצוי כמו מינים אחרים בישראל יש שני סטטוסים בישראל: אוכלוסייה מקננת (מקייצת), שמגיע אלינו במרץ-אפריל ונשארת עד הסתיו ואוכלוסייה נודדת, שמקננת צפונה לנו. כצפר צעיר לא ממש התייחסתי לתור המצוי, זה היה אחד מאותם "פושטים" שבתחושה לפחות - נמצא בכל מקום. בדרך כלל גם לא התאמצתי לבדוק אם התור שאוכל בשדה ליידי או עף מעליי הוא תור מצוי או תור צווארון.

בסוף שנות ה-80 כשניהלתי את סקרי נדידת הדורסים בעמקי הצפון, נצרבה בי החוויה המיוחדת של עשרות אלפי תורים בשדות עמק בית שאן. רובם תורים נודדים, ככל הנראה, שעצרו בשדות העמק לצורך שיחור מזון, אבל היו ביניהם גם פרטים צעירים רבים מהאוכלוסייה שמקננת בגאון הירדן בישובים סביב ובשטחים החקלאיים. מ-1987 ועד-1995, "בית הסתיו" שלי היה שדות עמק בית שאן.

בנובמבר 1995, לאחר שהתמניתי למנהל מרכז הצפרות, העברתי את ניהול סקר הנדידה לצפרים אחרים - ועם חלוף השנים הם סיפרו לי שאת הלהקות שאני ראיתי בשדות העמק פעם, כבר לא רואים יותר.

כבר יותר מעשור שעשרות האלפים הפכו למאות בודדות - אולי אלפים בודדים בימי שיא. החוויה המיוחדת פשוט התנדפה והתור המצוי הפך להיות בכלל לא מצוי. בכלל, לא רק בישראל. 

בשנים האחרונות מין זה "התברג" בין "שלושת הגדולים", זאת רשימה עצובה של מינים בסכנת הכחדה. התור המצוי הוגדר בסכנת הכחדה בדרגת VU - הקטגוריה השלישית בחומרתה ואם לא נעשה כלום, אולי בעוד 20 או 25 שנה לא נשמע עוד את שירתו המיוחדת של התור.

תור מצוי - בכל 16 שנים (3 דורות) האוכלוסייה האירופית מצטמקת ב-30-50 אחוזים. בכל שנה בין 2 ל-4 מיליון תורים ניצודים בארצות אגן הים התיכון - מלטה, קפריסין, צרפת, איטליה, יוון, ספרד ועוד...   איור: זאב לבינג'ר

בשבועות האחרונים התחלתי להקליד ל-Ebird  את התצפית הישנות שלי משנות ה-80 וה-90. האמת, שכשהתחלתי להקליד את מספרי התורים - אז חטפתי שוק! 

ממש לא זכרתי מספרים כאלו, אבל המחברות לא משקרות. הזיכרון כבר לא מה שהיה אבל המחברות אומרות את האמת: מאות תורים בתצפיות האביב והקיץ, מספרים שאפשר רק לחלום עליהם ואילו בשנים האחרונות ב"תצפית טובה" ראיתי קצת יותר מ-10 תורים. אמנם בנדידת הסתיו המספרים מעט יותר גבוהים, אבל עדיין מאוד מאוד נמוכים ביחס לעבר.

מתוך מחברת התצפיות שלי - סקר דגירה בעמק יזרעאל - מאי 1987

מה קורה לתורים? לאן הם נעלמים? אתם כבר מכירים את התשובה: "אובדן בתי גידול מתאימים לקינון ולשיחור מזון". על זה כל ארגוני שמירת הטבע בעולם כולל אנחנו בחברה להגנת הטבע עובדים -  לשמר יותר ויותר בתי גידול חשובים ובהם גם את בתי הגידול של התור. 

אבל במקרה של התור יש עוד סיבה. מיליוני תורים, ואני לא מגזים, ניצודים בכל שנה במדינות רבות באירופה, באסיה, במזרח התיכון, באפריקה ולא תאמינו אבל גם אצלנו. אמנם הצייד אצלנו זניח ביחס למיליונים של העולם, אבל אנחנו ב-2019 ואין שום סיבה שהתור המצוי, שעתידו כה מדאיג, לא יוצא מיד מרשימת המינים המותרים בציד בישראל. אז גם נוכל, בצדק, לדרוש זאת גם משכנינו.

קרוב ל-40 שנה אני צופה בציפורים. כילד בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל נחשפתי לראשונה לתחום ומאז הצפרות היא מרכז חיי. ב-24 השנים האחרונות אני מנהל את מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע. 

ביחד עם חברי במרכז הצפרות, אנשי מקצוע מארגונים אחרים וצפרים וחובבי טבע - אני פועל ונאבק לשמר את מגוון הציפורים הייחודי של ישראל ואת מקומות החיות שכל כך חשובים לקיומן. כמו רבים אחרים, גם אני חש עד כמה משנה לשנה המשימה נהיית קשה ומאתגרת יותר.

בהרצאות, מאמרים ואין סוף דיונים, אני מוצא את עצמי פעמים רבות מתרפק על תמונות וחוויות שנחרטו לי בזיכרון שלצערי כבר לא ניתן היום לראות.

אני נזכר בטיול עם חברים בנחל משמר, שם ראינו הפרס האחרון שקינן במדבר יהודה, אני נזכר בעזניית הנגב המרשימה ולא יכול לשכוח את מושבת הקינון הגדולה של הנשרים בגמלא שבגולן.

הצפר הצעיר דן אלון - שנות ה-80       ציור: זאב לבינג'ר

לפני כמה ימים יצאתי, כבכל שבת בבוקר, לתצפית באזור מגוריי בשפלת יהודה. כרגיל בתקופה הזאת של השנה, בסתיו, היו בתצפית גם כמה חרגולנים זמיריים. דווקא הציפור הקטנה והלא מאוד מרשימה הזאת, יצרה אצלי פתאום געגוע לתחילת הדרך - לשירה הנפלאה של החרגולן שכל כך נדיר לשמוע בישראל של היום.

בדרך כלל אינני חוטא יותר מדי בכתיבה אבל הרגשתי שיש לי סיפור מיוחד לספר ואני לא רוצה לשמור אותו רק לעצמי. היו לי חוויות בלתי נשכחות, חוויות שחברים שהצטרפו לדרך שנים אחרי - לא יזכו לחוות. לכן חשוב לי לספר את הסיפור שלי.

אינני תמים הכתיבה שלי לא תשיב את שירת החרגולן לנחל מזרע או את הפרס למצוקי מדבר יהודה. אבל חשוב לי לספר את הסיפור שלי כדי להזכיר לעצמי ולכל מי שיחשף לסיפורים, שבמשמרת שלנו אנחנו מאבדים חלקים גדולים מהטבע הייחודי שלנו ואף אחד לא ישמור עליו בשבילנו. אנחנו צריכים לשמור עליו, כדי שגם הדורות הבאים ייהנו ממנו.

כדי להיכנס לאווירה הנוסטלגית, חשבנו לוותר על תמונות (אלא אם נמצא כאלה - רלוונטיות לתקופה) ובמקום, להיעזר באמן (והצפר) זאב לבינג'ר. כשפנינו לזאב, הוא התרגש ושמח מאוד להירתם למשימה. הציורים היפים שלו ילוו את הבלוג הזה. תודה זאב.