צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  עוד לא אבדה

פיקי איש-שלום 11/05/2019

בעוד המסך יורד על נשרי הגולן - "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה" - ובאמתחתי שתי צפרויות, ששיאן סיפור של קטילה, אני מחפש ניחומים בתצפית מלאת שמחה ותקווה, אחת שתחבוק עתיד ורבייה. אז בשעת בוקר מתאימה, זו שאינה לגמרי שפויה, אנו שמים פעמינו, יואב, סטפן, מיכה ואני, אל גבעות לכיש, חבל גריגה וחרול, ארץ בה שיחניות גדולות דואגות לדור הבא.

 

הגבעות המתעגלות של חבל לכיש כוסו זה כבר בשמיכת דגן קמלה, מתוכה מבצבצים עצי אשחר ומיני קוצים. הזריחה עולה, מציתה להרף את הגבעות באש זהב ואז שוכך הפז לצהוב חולי, והוא נושק לתכול של הרקיע המוקדם והקיצי. השמיים רחבים ונטולי ענן, תכולם עוד נעים ומלטף. עוד שבועיים שלושה, אולי רק שעתיים שלוש, והתכול כאן ייקוד, יִקְפַּח על קודקוד.

אנו עוצרים ליד עפרוני מצויץ. הוא ניצב עלי קוץ ובציוציו מעדכן אותנו אילו ציפורים נוכחות ואילו חלפו זה כבר דרך שטחי מחייתו. הרפרטואר שלו עשיר, מורכב מקטעי קולות של בז, זרעית ופשוש. מספר חסידות רועות בשדות, אחרות המריאו, עושות דרכן אל הצפון; להקה של גבתונים עפרוניים מאכלסת את צדי הדרכים; שועל וצבי חוצים, נעלמים בין הגבעות; זוגות של סלעיות קיץ וסבכיי ערבה מקבלים את פנינו, גם חמריה אחת שרה אל השמש העולה; קריאות חוגלה מהדהדות מקימורי הגבעות ופפיון הרים ניצב אי שם במדרון, מלווה אותנו במבטו החשדן.

 

 

 

אנו מתפצלים לכסות שטח נרחב, זוקפים אוזניים ובוחנים כל אשחר. אני כמעט ודורך על כרוון, הוא מתרחק בכנף שמוטה, מנסה להרחיקני מקינו. אני נסוג באיטיות, חיוויאי ממריא אל על ושיחנית ראשונה מתחילה בשירתה. פטפוטה עמוק וגרוני יותר משל אחותה הקטנה. אני מתיישב, מכוון אליה טלסקופ ובשעה הקרובה אני מתבונן בה קדה ושרה, מתבונן ומקשיב.

היא שרה ובה בעת נותרת קשובה לציפורים האחרות שבאזור: עפרונים מצוייצים, חנקנים אדומי-ראש ובולבולים. איזשהו מידע עובר בין הציפורים השונות, כי הן מגיבות זו לקריאתה של זו, זו למצוקתה של זו. השיחנית נדרכת וחוזרת לשגרת שירתה, אור לקולות העפרונים שסביבה. הנקבה מופיעה להרף, הבולבולים קוראים והיא נעלמת עמוק בתוככי העץ. ברי כי אי כאן יש קינון. חנקן אדום-ראש נוחת על האשחר, נועץ מקורו בשפירית עסיסית שאחוזה היטב בטופריו. השיחנית נסוגה במעט אל תוך העלווה ושבה אל ראש העץ, להמשיך בתצפית ושירה. היא מגרדת קלות באחורי ראשה, מנענעת זנבה לצדדים, מתמתחת, מעופפת אל אטד אחר ושם שוב פוערת מקורה בשירת פטפוטה.

 

בום בפריים...

 

סטפן פורש ציוד הקלטה, יואב מחפש זוגות נוספים, מיכה מתמקד בצילום ואני מאבד את תחושת הזמן, גם את השעון. אך השמש ממשיכה לטפס בהדרגה בלתי ניתנת לעצירה, מזכירה לנו את הזמן שחולף ואת החום המתגבר. דוחלית חומת-גרון וסלעית אירופית, שכמונו התעכבו בארצות החום, תרות חרקים; סיסי חומות והרים חולקים רקיע עם סנוניות ושרקרקים; רבי-רגל שחורים מתירים את פיתולי גופם ומטופפים חרישיים בדרכים, מנסים לחמוק ממדרך רגלינו הכבד; זרוניות סוף ופס סורקות כמונו את הגבעות ואת הצהוב הבלתי נגמר של המרחב. אנו מצאנו את שביקשנו, עתה תורן.

 

 

אנו נפרדים מהשיחניות ויש בי שמחה, גם תקווה זהירה. אך בדרך הביתה אנו עוברים מערב לנגוהות ושב בי שירו של גורי להדהד: "כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר." אני שב ונזכר ב-"'מחלקת ההר' האילמת", היום היא נשרי הגולן: "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים." אני נזכר וכבות בי אותן נגוהות אחרונות של תקווה, נגוהות שהציתה שיחנית בשירה.

 

פוסטים קשורים

  • אינדיפנדנס דיי
    placeholder for shorten post content
    09/05/2019
  • זמן התחמס
    placeholder for shorten post content
    07/05/2019
  • מועד ב'
    placeholder for shorten post content
    03/05/2019
  • שיר ערש לצפרות יום ג'
    placeholder for shorten post content
    30/04/2019
  • עז הלב
    placeholder for shorten post content
    29/04/2019
  • יום הולדת - תחנה נחמדת
    placeholder for shorten post content
    24/04/2019
  • כולם נוסעים לחיפה
    placeholder for shorten post content
    22/04/2019
  • בעקבות היסעור הגדול
    placeholder for shorten post content
    21/04/2019
land marks