צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  תחנות רוח

פיקי איש-שלום 09/07/2019

הפוסט תולה בי את מבטו והוא פוסט בן-דמות היגון; לא מבין איך הוא אמור להתמודד עם האקס המיתולוגי, עם זה שקדם לו, הפוסט על עין עקב והבזים. הפוסט מתלונן שהוא בא לעולם ומשקולת האקס מאיימת להטביעו עוד לפני שעשה את צעדו הראשון. ברור לו שלא יקבל תגובות כמו האקס ואבי בלומן לא יכתירו כאחד השיאים ואני, מנוול שכמותי, מביאו לעולם רק כדי שיכשל ויטבע בתהום הנשייה. ואני שואל אותו איך הוא חושב שקטי, אשתי, מתמודדת עם תשוקתי לציפורים ואיך, עם כל אהבתי לפרפרים, מצליחים ילדיי להישיר מבט אל חבריהם? אז שיתבגר כבר ויתגבר ויפלס נתיבו בחיים, כי הוא לא הראשון, וודאי לא האחרון. אך זה לא ממש עוזר ומבטו עוד מלא יגון, גם מעט אָשָׁם, וגוו שחוח ואני יודע שכך זה לא ילך ולא אזכה לשקט נפשי לצפר ולכתוב, אז אני טופח לו על השכם ואומר לו, לפוסט ינוקא, שיש לו משהו אחד שמייחד אותו מכל קודמיו, כן, גם מהאקס ההוא: "אתה הפוסט המאה וזה מספר עגול וסמלי וחתיכת הישג כך לבוא לעולם, כה ממוספר". והפוסט שומע, גוו מזדקף והוא מתמלא, גם מעצמו הוא מתמלא, אבל זה טוב לי, כי כשהוא כך מרוצה, אני מתפנה לצפר.

 

הבוקר אהיה אני הסנצ'ו פנסה של הפוסט בן-דמות היגון, רכבי יהיה רוסיננטה ואייל שוחט...טוב, אייל הוא אייל, אין ולא תהיה לו מקבילה כלל וכלל, אך ביחד נדהר בדרכי העפר המשובשות של צפון מערב הנגב, נחפש ציפורי מדבר, שתהיינה לפוסט כדולסיניאות אהובות וברות, דולסיניאות עבורן ייתן הוא את נפשו, אולי אף יקנה את עולמו. אך לפני שאנו מספיקים לצאת אל דרכי העפר, מגיעה בדהרה רעמה לבנה. הפוסט בן-דמות היגון מניף את רומחו להסתער בשעטת אבירים, אך אני מזהה את רוני לבנה, שמוכן ומזומן לכל הרפתקה צפרית. אז אנו מעמיסים גם אותו ואל הדרך יוצאים, בעוד השחר נאבק להתעורר.

 

חולות מפרשית פרושים רחבים ואת פנינו מקבלת חוברה מדברית. היא משחקת אתנו במיץ פטל ודמותה, מאחורי שיח נמוך ורחב, חצי מסתתרת חצי מזדקרת. אייל מצטרף למשחק ולוגם את תפקידו מתוך תרמוס ירקרק. זוג רצי מדבר, מטופלים באפרוח מתבגר, מביטים בנו בתמיהה. כנראה שהם יודעים טוב יותר להסתתר, כי הם נעלמים די מהר. גן של פרחוני סלעיות מאכלס את ראשי השיחים המדבריים: פרחונים של לבנות-כנף ומדבר, ההורים כבר שומרים מרחק. להקות של קטות סנגליות וחדות-זנב פורחות מהקרקע. לרגע לבנו פורח איתן.

 

סלעית לבנת-כנף - פרחון

 

פניה של דיונת חול, כמעט בתולית, חושפים דרמה לילית. עקבות טריות של נחש חולות, כאן הוא צלל אל תוך החול וכאן חזר והגיח מתוכו. עקבות קופצניות של ירבועים, פה ישנן, פה אינן. נחושיות, שנוניות וחיפושיות, כולן רצו הלילה על הגבעה הזו. אנו חוצים עקבות מסולסלות של עכן חרטומים, רואים את מנח ראשו בחול, אולי עצר לתכנן את מסע הציד שלו. העקבות משתרגות, נפרמות, חלקן נעלמות כמו בלעה אותן האדמה, כנראה גם משהו אחר. הדיונה מנקודת בג'ריקנים מפוצצים, שאריות של חיוכים צה"ליים. בז, כנראה שחור, מבצע יעף נמוך ונעלם, ממש כלעומת שבא. גם רוני נעלם אל עבודתו, מותיר אחריו שובל של מדרכי קרוקס.

 

נחושית                                                     רוני

 

אני ואייל ממשיכים לביוב כמהין. הוא נמצא בשלבים מתקדמים של הרס וחורבן. שתי בריכות עוד פעילות והן מושכות אליהן תמירונים רבים, עשרות רבות של ביצניות שחורות-כנף, מספר לבנות-כנף ולבנת-בטן אחת ויחידה. מירומית לבנת-לחי בלבוש מעבר מרחפת מעל למים ונוחתת על מצוף לבן. סופיות וטבלנים שוחים וזוג קניות אפריקאיות מפתיע אותנו בשירה רמה מתוך סבך הקנים. בפינה הדרומית נאספות לשתות קטות בודדות משלושה מינים: גדולות, סנגליות וחדות-זנב. שריד מדולדל לעבר מפואר.

 

רוני ואייל. מבחינים מיהו מי? (רמז: קרוקס...)

 

עכשיו נתקף אייל געגועים עזים לגוש הב"ש שלו ואנו סבים צפונה להחזירו. עצירה קצרה באנדרטת הנגב, רגע של חוסר תשומת לב מצדו והוא כמעט ונאלץ לגרור אותי מעץ השיטה, שבין פרחיו מעופפים עשרות רבות של כחלוני ינבוט זעירים, חסרי מנוחה. הם כמו שקועים בתפילת מעוף קדמונית לקיץ נצחי. קשה לי להתנתק מהמחזה הפרפרי, אבל ההבטחה לשרקרקים ירוקים בבשור עושה את שלה. אנחנו ממשיכים ושניים ירוקים, הורה וצעיר, אכן ממתינים לנו שם, בין שרקרקים מצויים ועשרות סנוניות רפת. כולם יוצאים למחטפי חרקים ושבים אל חוטי החשמל לנוח, לעכל.

במאגרי הבשור שוב מוכיחים החופמאים באותות ובמופתים כי כבר בא הסתיו לארצנו. שוב עשרות רבות של ביצניות שחורות-כנף, מספר מנומרות ועדינה אחת, עומדות במאגר, רגליהן במים חמימים. יש ביניהן גם חופמי גדות אחד, שנרדף על ידי סיקסקים ותמירונים, כי כנראה שגם חופמאים אוהבים להיטפל לקטנים. מד החום ברוסיננטה שלנו לא משתף פעולה עם ההכרזה החופמאית על בוא הסתיו. חם. מאוד חם. בין אנפיות הבקר והלבניות הקטנות מסתובבות שבע אנפות אפורות ולבנית גדולה אחת, שמשום מה בחרה להעביר את הקיץ כאן.

 

היום בא אל סופו בפארק הלס, ניסיון כושל לראות כוח מזדחל. מצאנו מחילה ותו לא. אייל נשבע בשם הגוש, מתחנן תשוש, שאניחו כבר בב"ש לנפשו. אני נעתר ואז רוכן אל הפוסט בן-דמות היגון ואומר לו כי בא אל פרקו, כי באה עת לבחור לעצמו דולסיניאה ולצאת אל העולם. דומם הוא מעלעל באלבום של תמונות היום, בוחר בקטה חדת-זנב, אוספה אל בין זרועותיו ומפליג אל המרחב. אני נותר לבד מאחור, בלי פוסט ועם המון תחנות רוח בִּמְקוֹם. ייאוש.

 

פוסטים קשורים

  • מעיין הנעורים
    placeholder for shorten post content
    02/07/2019
  • אינתה אמרי
    placeholder for shorten post content
    28/06/2019
  • דלק לנשמה
    placeholder for shorten post content
    22/06/2019
  • הכפופים
    placeholder for shorten post content
    17/06/2019
  • לפחות לכאורה
    placeholder for shorten post content
    14/06/2019
  • נחמה
    placeholder for shorten post content
    07/06/2019
  • פרוטות מגן עדן
    placeholder for shorten post content
    04/06/2019
  • זרם של לייפרים
    placeholder for shorten post content
    31/05/2019
land marks