צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  מיומנו של טוויצ'ר

פיקי איש-שלום 09/08/2019

לך תתכנן מדינה עם צפרים. כבר שבוע אנחנו מבטיחים, שביום שישי נפגשים במעגן מיכאל והנה בא יום חמישי והטוביה הזה מאתר לעצמו חופמי אסיה במעלה גלבוע, בחצר האחורית שלו. אני עוד עושה קולות של "תראו, לא עד כדי כך אכפת לי החופמי. מדגדג לי לנסוע אליו, אבל רק קצת. בחייכם, בואו נדבוק בתוכנית המקורית וניסע למעגן מיכאל. מי יודע איזו הפתעה מחכה לנו שם". אך בד בבד, אני מנצל חוסר עירנות רגעית של דודי ופועל בנכלוליות ליידי מקבתית, כדי לסובב את חרטום האנייה ממעגן מיכאל אל מעלה גלבוע. חופמי אסיה, לא? פרט לא מאוד יפה והוא בטח גם לא יישאר עד יום שישי, אך התקווה הזו, או נכון יותר, הפחד שאם לא אעלה אליו צפונה הוא יחליט הפעם כן להישאר. מין מקסימין צפרי שכזה. מקסימין צפרי, שהוא כנראה אבן הראשה של עולם הטוויץ': מה יהיה אם אוותר על הטוויץ' והציפור, כנגד כל הסיכויים ועם כל כנפיה, דווקא כן תחכה שם לטוויץ'? או אפילו גרוע מזה: לא רק שהיא תהיה ואני לא, אבל ההוא כן ייסע וכן יראה. רק מהמחשבה הזו, שההיא תהיה, שההוא יראה ואני לא, רק מהמחשבה המחרידה הזו מאיים האולקוס להתפרץ ואין שום דרך לשכך את הכאב של כיב הכיבה, חוץ מאשר לטווץ'. גם אם זה נוגד כל היגיון. אז עולים על האוטו כבר בחמישי בערב ונוסעים אל עמק יזרעאל, כדי לקצר טווחים לחופמי. יהיה או לא יהיה, אני שם אהיה. החופמי כנראה שלא. אבל אולי כן? ואולי בכלל ההוא יראה?

הוזים נוספים מתכנסים הבוקר במעלה גלבוע: אמיר, דודי, רותם ושלמה. הוזים, מסתובבים ומחפשים בין הבריכות, עין אחת אחר האסיאתי, עין שניה על ההוא, שרק לא יראה את האסיאתי בלעדי. אם אחד יראה את הציפור ויתקרב אליה לצפות בה מקרוב, כולם יעוטו אחריו, לפני שהיא תעוף. כמו נשרים הפרושים כרשת בשמיים ויורדים אל הפגר בעקבות האחד שמצא, כך הטוויצ'רים יתכנסו אחד אחר השני אל ציפור המטרה, יסגרו עליה כרשת של אוכלי נבלות, אחד מהם, להזכירכם, הוא אני. רק שהבוקר אין ציפור מטרה, החופמי נעלם והאכזבה הגדולה מתמתנת כי גם ההוא התאכזב ולא ראה.

בסוף הבוקר, כשאין חופמי אסיה, הם מתכנסים סביבי, אמיר, דודי, רותם ושלמה ומביטים בי ברחמים (רובם כבר ראו אסיאתי בעבר). אני מגייס חיוך מזויף ואומר "עזבו אותי מהחופמי, איזה יום זה היה עם השדמיות אדומות-הכנף, שמילאו את הבריכה, כמו חלוקי אבן מכונפים על רקע הזריחה, השרקרקים הירוקים על החוטים, מעולם לא ראיתי כה רבים מהם. ואל תשכחו את הפלמינגו, כפנים, חסידות לבנות וסוף כל סוף גם כמה שחורות, נחליאלים צהובים ראשונים לעונה, חופית טמינק אחת בין הרבה קטנות ומה לא. תענוג של בוקר זה היה. תאמינו לי, לא מצטער ולא מתחרט לרגע על הנסיעה, החופמי יחכה לפעם אחרת. אושר גדול היה".

כמו חלוקי נחל מכונפים...   שדמית אדומת-כנף     צילום: פיקי איש שלום

שקרן אני, בדאי וכזבן נכלולי. רק תסכול ואכזבה הבוקר הזה. מה אכפת לי שדמיות ושרקרקים? בשבילם באתי? את החופמי ביקשתי. רק אותו רציתי. תאמינו לי: לעולם, אבל לעולם, אל תאמינו לצפר, בטח לא לטוויצ'ר. לא הייתי מפקיד בידיי את חיי. על אחת כמה וכמה שלא את רשימות חיי.

פוסטים קשורים

  • מסע אלונקות
    placeholder for shorten post content
    02/08/2019
  • פרידה (זמנית) ממיכה
    placeholder for shorten post content
    27/07/2019
  • טוויץ' קיצי קצר
    placeholder for shorten post content
    25/07/2019
  • ארץ הקיץ הנצחי
    placeholder for shorten post content
    23/07/2019
  • צפרות קיץ פשוטה
    placeholder for shorten post content
    19/07/2019
  • המולה ים תיכונית
    placeholder for shorten post content
    13/07/2019
  • תחנות רוח
    placeholder for shorten post content
    09/07/2019
  • מעיין הנעורים
    placeholder for shorten post content
    02/07/2019
land marks